הנפש שוכנת בגוף הזוכר

במאה ה-13 הנהיגה האינקוויזיציה חובת לבישת צלב צהוב על בגדיהם החיצוניים של כת דתית קתרית/"הנוצרים הטובים" בדרום צרפת. באותה התקופה חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב על לבושם על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, לואי התשיעי מלך צרפת ושליטים של מספר ממלכות נוצריות נוספות באירופה. מכאן ישנן עדויות שכבר בימי הביניים היו ניסיונות של השליטים לסמן בצבע קהילות שונות: את היהודים בצהוב, את הנוצרים בכחול, ואת המוסלמים בשחור.

בשנת 1990 הוחלט היה לעלות לישראל. הייתי בת 11. מיד נודע על עזיבתי בבית הספר, הרי השמועות מתפשטות כאש בשדה קוצים.
לאחר ששבתי מהפסקת צהרים בין השיעורים מצאתי על שולחני חתיכת לינוליאום מעוצבת כטלאי צהוב המוכר. זהו לינוליאום בצבע חום, חומר שכיסה את כל הרצפות בבית הספר. זהו סימן שהופיע לראשונה בהיסטוריה האישית שלי.
על יצירת אמנות זו היה רשום "תסתלקי מכאן יהודייה מלוכלכת".
משום מה היה לי נחוץ באותו רגע לגלות מי עשה זאת. במטרה שיגיד לי את זה בפרצוף.
מפה לשם גיליתי מי היה הגאון, ומצאתי אותו. הוא עמד ולבש מעיל לפני היציאה הביתה. בית הספר היה ממוקם בבניין ישן עם חללים ענקיים, לפחות במושגים האישיים שלי. חדר מלתחה היה מסודר שורות שורות של קולבים ממתכת. ניגשתי אליו והסתכלתי בעודו מתלבש. לאחר שהוא סיים עם כל הכפתורים הוא הסתובב ולא הייתה לו ברירה אלא למצוא אותי עומדת מולו.
מיד התמלא צבע אדמדם ארגמן וכל הנמשים שעל פרצופו בהקו. מעולם לא היינו חברים. אך גם לא אויבים במיוחד. לא היו בינינו היתקלויות, לא הבחנתי בשום איבה מיוחדת בינינו. .
שאלתי: " האם אתה הוא זה ששמת לי את הדבר הזה על השולחן?" (לא ידעתי אפילו איזה שם לתת לחתיכת לינוליאום שהוקדשה לי). הוא חשב כמה רגעים וענה שכן.
לא הרהרתי במיוחד על כך וחבטתי בו. הברנש הפיל את הקולב, ואז עקרון הדומינו נכנס לפעולה: הקולב הפיל את הקולבים הנוספים והכול התרסק על הרצפה ברעש גדול. ילדים הביטו במתרחש בשקט ודי בתדהמה אני מניחה. זה היה ביה"ס "טוב" ו"שקט" ומאוד מוערך בזכות הרמה האקדמית שלו. אני הייתי תלמידה "טובה" ו"שקטה" ומוערכת בזכות הרמה האקדמית שלי. לא נהגתי להרביץ לילדים אחרים.
לא היה לי כל כך מה להגיד לו או לאף אחד אחר.
העמדתי את הקולב בו היה תלוי מעילי, לבשתי אותו ויצאתי החוצה.
למחרת אבי הגיע לשיחה עם המנהלת. לי לא סופר דבר על שיחה זו. הוריו של הילד לא הוזמנו למנהלת: אני הייתי התוקפת הוא היה הקורבן.
מאוחר יותר קראתי בספר היסטוריה כי היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב לראשונה ב-1939 בפולין, לאחר כיבושה על ידי הנאצים; על פי התקנות – על הבגד העליון לפחות בגודל 10 סנטימטר או בגודל של אגרוף.
לא הכרתי את עצמי בתור ילדה אלימה. התעסקתי בספורט, מחול, אומנות ולא ממש התאמנתי באגרופים. אך באותו רגע היה מן חוש שישי שהנחה אותי, או אולי זיכרון קולקטיבי שבטי של זעם. לא יכולתי לקבל את המחווה שלו בשקט ובשלווה.
מילולית לא יכולתי להביע בפניו את מה שהרגשתי, הייתי ילדה בת 11 ולא ממש הבנתי מאיפה כל זה הגיע. אבל כיוון שחשתי כאב גם בגופי כנראה גם רציתי שהוא ירגיש את הכאב הזה.

מאוחר יותר, בישראל של שנת 2006 ראיינתי אנשים לתיזה שכתבתי אודות מנגנונים ביצירת זהות. זהות עצמית ביחס לאתניות, מגדר ומיניות בהקשר לחוויות, יחסים ותקופות שונות בחיים. תפקיד ה"אחר" ו"אחרות" שיחקו תפקיד מרכזי ביצירת זהות העצמי : הרבה פעמים היחסים עם האחר הם אלה שהגדירו את ה"אני". לרב גם הרהורים ותהליכים פנימיים.

בשנת 2015 במהלך טיפול באישה בהוספיס בית נוצרה שיחה על יכולת הקשבה לתחושות גופניות בחיי היומיום. זו הייתה פגישת היכרות. לפתע היא השתתקה ואז הביטה בי. עיניים פתוחות למחצה כיוונו אותי להסתכל על פרק כף ידה השמאלי. האישה לא הזכירה בשיחה את ילדותה ואת הוריה. לדבריה, חייה התחילו בגיל 20 כשהגיעה לישראל. כאשר הסתכלתי על פרק כף ידה בחלק הפנימי של הזרוע כ2 ס"מ מפרק כף היד בין שתי הגידים הופיע מספר מורכב מחמש ספרות. בשתיקה שנוצרה באותן השניות הובהר לי כי מקום זה בגופה נוכח בחייה כל יום ומכתיב את תפיסת ה"אני" שלה. היא איננה בחרה בכך – זיכרון מוחשי זה נכפה עליה. התלונה העיקרית של האישה הייתה דלקת פרקים כרונית בשתי הידיים.

מספרים, מילים וגוף מתערבבים בזיכרון האישי ובזיכרון קולקטיבי. היסטוריה איננה לינארית וכרונולוגית רצופה. היא חיה קיימת ומשתנה ברמה המודעת וברמה הלא מודעת בלבם ובמוחם של הא/נשים. הזיכרון הגופני אולי איננו רועש במיוחד אך יודע להתבטא כאשר הנפש דואבת.

מתוך לימודיי בבית ספר היסודי מעבר לגבול הטראנס- לאומי האפיזודה עם הילד מהווה זיכרון אישי רועש שלי: כף ידי הימנית עדיין עושה תנועה בלתי רצונית של קימוץ. אני מניחה שבמהלך לימודיי הפנמתי מיומנויות למידה, שפות ועוד. אך מבחינת למידה רגשית זהו היה שיעור אגרוף החיים שלימד אותי להרגיש "אחרת" באותה נקודת זמן ובאותו המקום. למדתי גם כי לעתים שייכות וזכרון קולקטיבי עצמתיים ובעלי נוכחות חזקה במרחב נטול זמן קטגוריאלי:עבר-הווה-עתיד. הם משפיעים על הרגש בנקודות זמן שונות.

בפילוסופיות המזרח ללב ולכל אזור מקלעת השמש ישנו מקום מרכזי בשקט ובאיזון הנפשי. נוהגים להעניק לאזור אנרגטי זה תכונות של אש העולה כלפי מעלה. מדורות שימשו בעבר לחימום הגוף, להתקרבות בין אנשים ולבישול מזונות; הדלקת מדורות הייתה משולבת בעבר עם טקסים פאגנים שונים. אש שימשה ומשמשת כיום ליצירה חפצי נוי ואמנות וכלים שימושיים למשק בית.

לאש ישנו כוח מרפא ופוטנציאל יצירתי רב. עם זאת, היא תלויה בידי המבעיר: אש מסוגלת להפוך לכלי הרס.
בימי הביניים התנגדות לריבונות הפיזית והרוחנית הוענשו על ידי הוצאות להורג באמצעות שריפות פומביות של המורדים/ות. כפתרון הנדסי בשנת 1942 התחילה לפעול המשרפה הראשונה לסילוק גוויות בגטאות ברחבי אירופה.

ישנן דרכים רבות לחצות גבול בין "אני" ו"אחר" ולעתים ישנה נחיצות לחוש את הגבול הזה. לא ניתן לסייע לאחר מבלי להבין שמולנו נמצא אדם עם צרכים שונים משלנו, עם היסטוריה שונה ועם רצונות ומאווים אישיים ושונים משלנו. לא ניתן להגן על עצמינו בעתות מצוקה מבלי האבחנה הזו.
מכאן עולה המשמעות של חיפוש אחר איזון בין ריחוק וקירבה שהינו נכון ואישי עבור כל אחד ואחת.

מדיטציית התבוננות על נר מהווה אחת הצורות להתבוננות פנימה אשר נועדה להרגיע את התודעה.
ישנו חיפוש ואתגר בהתבוננות באש החיצונית והפנימית: חיפוש אחר הנקודה בה יש מספיק קירבה בכדי לצפות בה ולהרגיש חמימות ולא להישרף . זוהי נקודה בה יש חידוד וצלילות רגשית מחשבתית בזכות החיבור והיטמעות לאש החיים השוכנת בתוכנו נטולת ניכור.
התבוננות על אש איננה מחייבת טקס מדיטטיבי מובחן: מספיק להתבונן ברגש שחיי ופועם ברגע הנתון ולקבלו. לעתים הרגש יעלה מתוך כאב פיזי או זיכרון רגשי. האתגר הוא בלקבלו, גם אם הוא מטיל צל על תפיסת ה"אני". הרי מה זה "אני" בעצם אם לא רצף של בחירות וחיפוש אחר משמעות מאחורי הבחירות הללו עם פוטנציאל לשינוי בכל רגע נתון.

מלח בראיה אינטגרטיבית: Mang Xiao

"וודאי יש משהו קדוש במלח. הרי הוא נמצא בדמעות שלנו ובאוקיינוס." (חליל ג'יבראן)

 

 芒硝 máng xiāo  ,Glauber's Salt, Mirabilite, מלח אנגלי. בצילום עצמי- אוצרות ים המלח, ישראל.

 "ברית מלח " (במדבר יח 11 ; דברי הימים ב יג)

המלח נקשר עם אגדות, דתות ומיתוסים מגוונים. לטעם המלוח סגולות מיוחדות ולכן נעשה בו שימוש הן בתרופות איורוודיות מסוימות.
מזונות מלוחים כגון המלח השולחני ואצות המשויכים ליסוד המים, בשל תכונת הזרימה, מקנים לו את היכולת לפרוץ חסימות, לרכך שרירים נוקשים ולהגביר בצורה דרסטית את התיאבון.

לפי מסורת האשטנגה יוגה, ניקוי מחילות האף עם נאטי ומי מלח הוא תרגול אשר יכול להיות מבוצע באופן יום יומי כאשר הקאפה במערכת הנשימה מוגברת. ניקוי הלשון, ג'יבה דהוטי, יעורר זרימה ואגני כל בוקר, ואמאנה, הקאה תרפויטית על ידי  שתיית מי מלח הינו תרגול הניקוי העצמתי ביותר לקאפה.

במסורת עממית הטורקית, נמצאו עדויות לשימוש במלח כתרופה בספרי ההרבליסטים החל משנת 1690 כחומר אנטי דלקתי בעיסוי, הוספה למים כטיפול בעור יבש, כאבי צוואר, טיפול בתולעים וראומטיזם  (Demirhan, 2011).

בברית החדשה תפקיד המלח הוא כמכונן שלום, הבשורה על פי מרקוס, פרק ט: "כי כל-איש באש ימלח וכל-קרבן במלח ימלח: טוב המלח ואם-המלח יהיה תפל במה תתקנו אותו יהי-לכם מלח בקרבכם ויהי שלום ביניכם".

בעבר עמים יצאו למלחמות כדי לשלוט על מחצבי מלח. מלח היה שער חליפין לזהב וכסף.

המלח ברפואה מערבית

ברפואה המערבית המלח מורכב בעיקרו מכלוריד-הנתרן NaC1 בכימיה, מלח הוא תרכובת המורכבת מקטיונים (יונים בעלי מטען חשמלי חיובי(, לרוב יסוד מתכת, ומאניונים (יונים בעלי מטען חשמלי שלילי), לרוב אל-מתכת, באופן שהמטען הכללי של התרכובת הוא נייטרלי ולכן בכל מלח יחס האניונים לקטיונים קבוע, על פי מטענם. המלח מכונה לעתים חומר יוני בגלל הרכבו.

הכלוריד כשלעצמו הוא רעל, אך בהרכבו הוא נחוץ לחיים. בניגוד לאוכל אחר המתפרק בגופינו, אין
המלח מתפרק למרכיביו. הקשר הכימי של מולקולות המלח חזק פי כמה מכמה מתכות כמו, בדיל,
עופרת ועוד. נקודת הרתיחה של המלח הוא 1413 מעלות צלזיוס. הרפואה המערבית מכירה במלח
כתנאי סביבתי חיוני לקיומם של תהליכים פיזיולוגיים וכימיים בגוף. לפני המצאת המקרר מלח שימש
לשימור הבשר מריקבון ולמעשה כך גם בגופנו. המלח מנטרל את החומצות הנוצרות בגוף הגורמות
לריקבון הגוף, עד היום מרבית השימוש במלח בעולם הוא לצורך שימור האוכל. מלח שימש במשך
אלפי שנים במרכיבים תרופתיים בניקוי וניקוז הגוף מרעלים, כאנטי דלקתי, לבעיות נשימה, לקשיי
עיכול ועוד. הטעם המלוח מגביר את הפרשת הרוק ומעורר את בלוטות הטעם ולכן עוזר בהגברת
חוש הטעם ובשיפור תפישת שאר הטעמים, זו אולי הסיבה שמוסיפים מלח כמעט לכל מאכל.

תפקידים פיזיולוגיים של מלח :

* היון העיקרי הנושא מטען חשמלי חיובי בנוזל החוץ תאי .
* מסייע בשמירת מאזן הנוזלים .
* מסייע בשמירת מאזן האלקטרוליטים .
* בעל תפקיד במאזן חומצה- בסיס .
* משתתף בקליטת הגלוקוז במעי.

 סיכום ממצאי מחקרים בתחום השפעת צריכת מלח בישול על בריאות (מתוך שפירא,2001):

*מספר מחקרים מצביעים על קשר בין פעילות מערכת העצבים הסימפתטית לרגישות למלח.
* ישנם מחקרים המצביעים על קיום קשר בין רגישות למלח לבין מטבוליזם של גלוקוז וליפופרוטאינים.
* נמצא כי ירידה בריכוז האינסולין בפלסמה ועלייה בריכוז חומצות השומן בפלסמה בעקבות העמסת
מלח.

* (Noninsulin-Dependent Diabetes Mellitus (NIDDM הם לרוב רגישים למלח ולא עמידים
למלח.

מלח אנגלי בראי רפואה מערבית

hydrated magnesium sulphate Mg SO4-7H2O התגלה במאה ה 11 באנגליה וידוע גם בשם
Epsom Salts . הוא שימש מאז כמלח לבעיות עצירות וחומר אנטי דלקתי. חומר זה הוא מלח המכיל
גופרית ולפיכך יש להיזהר בו באנשים הסובלים מחסר באנזים G6PD . המלח נמצא גם בכמות של
1.5 גרם לליטר מי ים נקיים . ישנם רופאים (ד"ר דיין, http://www.tevalife.com/article.asp?id=1105) אשר מציינים כי המלח האנגלי פועל כחומר משלשל רק כשנוטלים אותו בכמות גדולה (2-3 כפות), ובשימוש כזה הוא אינו שונה מהמשלשלים האחרים. אך, כאשר מוהלים רק כפית שטוחה (מקסימום) בספל מים, הוא פועל כ`מברשת`: תמיסת המלח האנגלי `מברישה` את המעיים לכל אורכם ומסלקת את חומרי הפסולת שדבקו בהם.

בראי הרפואה הסינית- חמשת היסודות

לכל יסוד יש תכונות הבאות לידי ביטוי במרקם, בצבע, בריח, בצליל ובטעם. טעם מלוח משויך לאלמנט המים, לאיבר כליות/שלפוחית שתן(בן זוג). המים משתתפים בתהליכי החיים, כמעט בכל הרמות. מים מסמלים בריאה של העולם ושל האנושות, העדויות על כך מופיעים במיתוסים וסיפורי בריאה מגוונים החל מיוון כולל הודו.במים משתמשים בכדי להפרות (אדמה, פרחים) ולכן הם משויכים לפריון, כמו כן לריפוי. בתרבות הוודית, למשל, המים נקראים matritamah= הכי אמהי שיש.  בפולקלור הגרמני, במעמקי המים מוטמנים סודות נסתרים ובאמצעותם ניתן לגלות את העתיד ולכן, לקבוע גורל אנושי. במקביל, מים מסמלים מוות, או כניסה לעולם המתים [ממלכת האדס].

עובר אשר מחובר עם חבל הטבור לרחם נמצא במצב "צף" וכן מי שפיר משויכים לאלמנט המים לפי הפילוסופיה הסינית. כך, למשל, כאשר בחלומות מופיעים  סמלי מים – ים, טביעה במים, מבול – הדבר מצביע על חוסר איזון בכליות/שלפוחית השתן, איברים המשויכים לאלמנט המים.

המים יכולים לזרום, לחלחל, לחדור, לפרוץ, להסיע, להמיס, להתאדות, לקפוא ועוד. בנוסף, הם יכולים לקבל את הצורה של כל כלי שימזגו לתוכו. הכליות מתקשרות עם כוח החיים ויכולת התחדשות מיוחסת לדיוניסוס ומייצגת כוח ההתחלה ומיניות. נמצאות משמאל ומימין לחוליות T12 עד L3 צמוד לקיר באחורי של חלל הבטן. תפקידן – הומיאוסטזיס ; הן שומרות כי כמות המים בגוף ובכלי הדם תהיה קבועה. תפקיד נוסף הוא בשמירת ריכוז קבוע של מלחים בדם. הכליות מסלקות מהגוף פסולת, כגון אוריאה (חנקן הנוצר כתוצאה מפירוק חלבונים) ; כמו כן, כליות מייצרות הורמונים.

מספר השערות מוצעות בדבר הקשר בין הפעילות הכלייתית לבין הרגישות למלח:

Luft ועמיתיו (1991) מצאו כי העלייה ברגישות למלח עם העלייה בגיל, חלה במקביל לירידה הצפויה בקצב פינוי הקראטינין באוכלוסייה היפרטנסיבית ונורמוטנסיבית. השערה אחרת להסברת
מנגנון הרגישות למלח מתבססת על כמות מופחתת של נפרונים כלייתים, דבר שמגביל את הפרשת
הנתרן בשתן וגורם לצבירתו ולעלייה ברגישות למלח .

קבוצת חוקרים( Kimura, 2008 ), הציעו ששיפוע היחס הנקבע על-ידי קבוע האולטרה-פילטרציה של
הכליה כולה וקצב הספיגה החוזרת של הנתרן, הם האחראים למנגנון הרגישות, ואומר ירידה בקבוע
האולטרה- פילטרציה, עלייה בספיגה החוזרת של הנתרן או שילוב של שניהם יחדיו – יקטינו את
שיפוע היחס, ואותו אדם ייחשב כבעל רגישות גבוהה יותר למלח. ההשערה האחרונה מסבירה את
הרגישות למלח בעקבות ירידה בפעילות הכליות, ויכולה אולי להסביר את הרגישות למלח שמצויה
בשכיחות גבוהה יותר אצל כבדי משקל, סוכרתיים ואפרו-אמריקאים. ישנם גורמים תורשתיים נוספים
שיכולים להשפיע על קבוע האולטרה- פילטרציה של הכליות ועל הספיגה החוזרת של הנתרן.
בעקבות סקירת ספרות עיונית ומחקרית הן מתוך רפואה סינית מסורתית והן מתוך רפואה מערבית,
נראה כי מלח ומים מווסתים את רמת הנוזל בגוף.

למעשה, קיימים שני "אגמי" מים, האחד הוא תוך תאי והשני הוא חוץ תאי והמלח מאזן את היחס ביניהם. יחס הנוזלים התוך תאי לחוץ תאי הינו קריטי להישרדות התא. הנוזל התוך תאי חשוב ביותר לניקוז הפסולות המטבוליות. המים למעשה עוקבים אחרי המלח והיכן שמלח נמצא שם יהיה גם מים. כך, למשל, ריבוי מלח בתזונה מחליש את הכליות.

מלח אנגלי בראי רפואה סינית:( 芒硝 máng xiāo( Mang Xiao

קטגוריה : מרוקנים המורידים מטה
אנרגיה : קרה מאוד
טעמים : מלוח, חריף, מר
איברים: קיבה, מעי גס
מינון: 1-6 גרם; להוסיף לאחר בישול הפורמולה

תפקידים:

חומר קר מאוד היכול ללחלח ולרכך קושי; קושי בהשתנה; טחורים מדממים
מנקז הצטברות ומוריד תקיעות במצבי חום בקיבה ובמעיים עם עצירות, צואה קשה,
מאסות.
מסלק חום ונפיחות בעיניים אדומות ונפוחות, בגרון אדום נפוח או בכיבים בגרון ובפה.
טוב להורדת נפיחות עור ושדיים.
קונטרה: מצבי חוסר( sp/st במיוחד), מטופלים/ות חלשים/ות, הריון, לאחר לידה, הנקה.
אחסון: מקום קריר ויבש, בכלי אטום, להימנע מקריסטליזציה

פורמולות עם mang xiao

טיהור חום עודף:
Da Cheng Qi Tang
Da Huang Mu Dan Tang
Da Xian Xiong Tang
Liang Ge San
Tiao Wei Cheng Qi Tang (עבודה על קיבה)
פורמולה משחררת עודף חיצוני ופנימי
Fang Feng Tong Sheng
פורמולה שמניעה דם ומטפלת בסטאזיס של דם
Tao He Cheng Qi Tang
פורמולה אשר מנקה חום ופותחת פתחים

Zi Xue Dan

לסיכום

מתוך המאמר עולה כי במסורות שונות נמצא קשר בין המלח לבין תפקודים פיזיולוגים חשובים
בגוף. קשר זה מעלה צורך לבחון ולהתחקות אחר כוחות הריפוי (והסכנות הטמונות) בצריכת המלח
הן כמזון והן כצמח מרפא.
מקור נוסף מחדד את העומק והמסתורין הטמונים בנושא:
היו הייתה בובת מלח. היא רצתה להבין מה זה ים ואף אחד לא יכול היה להסביר לה. אז היא
הגיעה לשפת הים. "מה זה ים?" היא שאלה. הים ענה לה:"היכנסי לתוכי ותדעי". בובת מלח החלה
להיכנס למים. צעד אחר צעד. גופה החל להתמוסס בתוך המים. כאשר רק הראש נשאר מעל פני
הים ושאר חלקי גופה נטמעו במים, היא אמרה: " הבנתי מה זה ים. ים –זה אנוכי."
אגדה הודית עממית על בובת מלח

מקורות
אורן,ד. ( 1997). ויטמינים ומינרלים לבריאות הגוף והנפש, תל – אביב.
פומרנץ, א.(2001). השפעתו של מלח הנתרן על השכיחות של יתר לחץ דם ראשוני
באוכלוסייה, בתוך: גרוסמן, א' (עורך ), יתר לחץ דם אבחון וטיפול, קבוצת אאורורה עמ'
37-40.
שפירא,נ. (2001). הגישות התזונתיות החדשות לטיפול ומניעת יתר לחץ דם, בתוך:
גרוסמן, א' (עורך ), יתר לחץ דם אבחון וטיפול, קבוצת אאורורה עמ' 50-56.
צמחי מרפא סיניים / Materia Medica . תרגום ועריכה: אפי כפיר , תל-אביב : א. כפיר,
. תשנ"ד 1994.

Demirhan,E.A.(2001). "The Place of Salt in the History of Turkish Pharmacy
According to the Otoman Archives, Documents and Turkish Medical Manuscripts
and Some Results". 35th Congress for the History of Pharmacy. 19-22 September. Luzern, Sweeden.
Kimura, G (2008). "Kidney and Circadian Blood Pressure Rhythm". Hypertension.; 51:827. URL: http://hyper.ahajournals.org/cgi/content/full/51/4/827
Luft, F. C., Miller, J. Z., Grim, C. E., et al. (1991). "Salt-Sensitivity and Resistance
Of Blood Pressure: Age and Race as Factors in Physiological Responses".
Hypertension. 17(suppl I): I-187–I-197.
Matsumoto, K. and Stephen Birch (1993). Five Elements and Tem Stems: Nan Ching Theory – Diagnostics and Practice. Paradigm Publications.
Wormer . Eberhard J. (1999), "Salt in medicine", ScienceTribune,
URL:http://www.tribunes.com/tribune/sel/worm.htm
TCM – Sacred Lotus Arts, URL:http://www.sacredlotus.com/index.cfm

כל הזכויות על התוכן שמורות לכותבת המאמר.

אין להשתמש בכתוב כהמלצה לרכישת תרופות/פורמולות סיניות.

כל שימוש בתרופות מחייב הפניה מרופא  ואבחון על ידי מטפל/ת ברפואה הסינית בהתאם.

לכל שאלה בנושא ניתן לפנות אליי ישירות למייל: victoriabratt@gmail.com

לזכור לנשום

בפרוץ מלחמת הלבנון ב2006 נסעתי לטקס אינדיאני מסורתי של איחוד עם האדמה. זהו מפגש במהלכו חופרים בור בתוך האדמה, נכנסים לתוכו, מכסים את הגוף עם האדמה, נשארים עם מקל במבוק דרכו אפשר לנשום ולאותת על מצוקה כלשהי במקרה הצורך. מהות הטקס הוא בלשחרר לחצים, תחושות של אי נוחות, ודאגות על ידי חיבור עם האדמה. הכוונה היא כי הגוף הפיזי מחובר לאדמה וכמו האדמה זוכר הכול כולל אירועי החיים השונים ויודע כיצד לרפא את עצמו.
כאשר הייתי מתחת לאדמה הדבר היחידי שתיווך בין גופי הפיזי, התודעה שלי ועולם החיצוני מעל האדמה היה נשמתי. הגבולות בין "חוץ" ו"פנים", "אני" ו"אחר", "גוף" ו"נפש" איבדו ממשמעותם והתאחדו למקצב הנשימה ופעימות הלב. המפגש עם הטבע במובן המהותי והטוטאלי מעלה שאלות בנוגע למקום הגוף בחוויית העצמי ולגבי נשימה כמתווכת בין גוף לנפש.
דמוי עצמי חברתי- הגוף הפיזי- ועצמי הפנימי
הגוף הפיזי נתפס באופן שונה מאדם לאדם וביחס למקורות שלו – משפחה, תורשה, מקום הולדתו, היסטוריה, מגדר ועוד. הבחנה בין ה"עצמי" החברתי ובין ה"עצמי" הפנימי ניתנת להגדרה, בחינה וניתוח על ידי הוגי דעות מתחומי עניין שונים. בגדול, דמוי עצמי חברתי מורכב מדעות ואמונות שלנו לגבי עצמינו כתוצר של חוויות ויחסים עם העולם הסובב. העצמי הפנימי המתגבש בלא מודע ומהווה עיקרון המארגן המרכזי והמשתנה של הנפש עצמה, כדבר שלם.
פסיכולוגיה התפתחותית עוסקת בלהגדיר ולאפיין שלבי התפתחות ומטלות שהגוף אמור לבצע בשנים השונות לחייו. חוקרים ממדעי החברה עוסקים בביטויים השונים של הגוף בתרבויות השונות וייצוגו בחברה.
אך כיצד ניתן להבין את שפת הגוף ולמה זה חשוב בכלל?
בתהליך הנגיש ביותר: נשימה. הכוונה לנשימה מודעת, כלומר, נשימה המבוצעת תוך מיקוד המחשבה. תהליך הנשימה מאפשר להפעיל את האיברים השונים הצמודים לריאות. שתי הריאות אחראיות על זרימת הנשימה ועל קשר עם הלב. כאשר קשר זה מתחדש, מתחדשת תקשורת בין האברים השונים אשר מייצרת תנועה. תנועה זו מאפשרת לכמות גדולה יותר של חמצן ואנרגיה ויטאלית להתפזר במעמקי הגוף ולהגיע לקצוות המרוחקים מהמרכז- גפיים תחתונות וראש. מכאן, התנועה הטבעית והממוקדת יוצרת "אדמה" וקרקע יציבה ממנה ניתן להמשיך להתגלגל הלאה במסילות החיים עם כוחות מחודשים.
ישנן שיטות רבות לנשום. ברפואות המזרח עמלו קשות על חקירה וחיזוק מערכת חיסונית באמצעות הנשימה. ישנם מחקרים שבחנו בקשר בין סוג הנשימה לבריאות האדם וכן פותחו שיטות נשימה שונות המטפלים בטראומות באמצעות הנשימה.
אפשרי פשוט להתנסות בהתבוננות בנשימה תוך תשומת הלב לתהליך. אפשר, למשל, לחוות את הגוף בנשימה דרך החזה או באמצעות נשימה סרעפתית על ידי הרחבה והוצאת הבטן. אפשרי גם לתת תשומת לב לנשיפה: האם יש משהו שמחזיק את הוצאת אוויר? האם אני נושמת אחרת בזמן ריקוד או הליכה? מה קורה לנשימה בזמן הפחד? התרגשות? כעס? האם הנשימה שלי שונה כשאני במגע עם אנשים? האם ישנם מקומות בגוף שכואבים בזמן נשימה מודעת? מיקוד בתחושות העולות מהגוף עצמו מכוון מבט פנימה לתוך העצמי הפנימי.
מפגש זה אינו דורש הצהרה או הכרזה חיצונית. לא חייבים תנאים מיוחדים וחוויות קיצוניות בשביל להקשיב לנשימה. לא חייבים להיכנס מתחת לאדמה בשביל להרגיש את הנשימה. ניתן לעשות זאת עם עצמך בכל רגע נתון, בהנחה שישנה מוכנות לכך. זהו, למעשה, ביטוי לחיבור הטהור ביותר בין גוף לנפש עם מעורבות חיצונית מינימלית. ככלות הכול, ברב התרבויות, היעדרה של הנשימה מהווה סימן הקובע למוות.
בלמידה זו של הגוף אין סילבוס ידוע ומתוכנן מראש, אין מישהו שאומר מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה שגוי; הסדר נבנה תוך זרימת הנשימה. זהו אינו תהליך חינוכי אלא תהליך משחרר מתוך הרפיה.
חוויית הנשימה מתחת לאדמה היתה עצמתית כיוון שטמנה בגופי זכרון של התאחדות פנימית שאפשר ל״בוץ״ הפנימי להעלות, לצאת החוצה ולפנות מקום לשקט פנימי. אני מרבה להשתמש בזכרון זה כמשאב בעתות מצוקה רגשיים.
מזמור להיום: קצב הנש(י)מה שלך

מי לא מפחד לגעת במוות?

לא אוהבים לעסוק ולדבר על מוות. זאת חוויה אפופה במיסתורין ומעוררת תחושת אי נעימות. כאשר המוות נהיה מוחשי וקרוב הוא יוצר בהלה או חרדה.
וזה אנושי.
מוחשיות המוות וקץ החיים המתבטא בהפיכתנו ל"עפר ששב לעפר" בלתי נתפסת ומעוררת רגשות חזקים. עצמה רגשית צורכת אנרגיה אשר מחפשת פורקן כלשה. הגוף המתורבת אינו מסוגל להכיל מידע רגשי ותחושתי המתייחס למוות ולכן "מחפש פתרון". ברמה הפיזית, כאשר הגוף האנושי חווה רגש בעצמה חזקה הוא מבטא זאת באמצעות "עבודת גוף" מסוימת : הליכה מהירה ועצבנית בחדר, לסת מתוחה, נשימה מהירה רדודה, קמיצת אצבעות כף היד, עליה בטון הדיבור, הנפת אגרופים באוויר ועוד. עד שבסופו של דבר "משחררים את הקיטור".
אך כיצד הגוף הפיזי מגיב לרגש של פחד מפני המוות? קשה לו. וכך הפתרון נמצא: הדחקה של המוות מחוץ לשיח החברתי וניתוק מגע אנושי עם המוות. לא נוגעים במוות. אולי מדברים עליו. לכן נמצאו מסגרות מקובלות לדבר על המוות כגון אמצעי מדיה והתקשורת וגם שיח זה נשלט באמצעות האינטלקט לרב. המוות מגולם כמהות מפלצתית ומפחידה שיש להימנע ממנה בכל מחיר וכך הגסיסה נתפסת ככישלון מוחלט.
בצורה פרדוקסלית, בין היצורים החיים, רק האדם עוסק במוות. לאחר המוות הגוף שרוי במצב של הרפיה מוחלטת: עיניים עצומות, ידיים שמוטות, רגליים פיסוק קל, הלסת רפויה. ישנן חברות בהן קושרים את הרגליים, פותחים בכוח את העפעפיים ושמים מטבעות על העיניים. הגוף המת והרפוי נתפס כמסוכן לציבור גם אם אין בו את רוח חיים. לאחר שהגוף הפיזי שנהפך ל"גוויה" מסולק מהעין, הנפש במרבית התרבויות נפרדת מן הגוף. מה קורה אז? טקס ההלוויה מקבל מקום מרכזי. בזמנים ובתקופות שונות, התפתחה מסורת טכסית המתמקדת בתרגום של חווית המוות לשפה סמבולית. אצל עמים רבים, היה הטקס מלווה בשירה ובנגינה. ביוון העתיקה גם בשירה ובמשחקי ספורט. ברומא ליוו אותו גם קרוביו המתים, שייצגו אותם גם שחקנים מחופשים. עמים רבים עורכים סעודת אחרונה בקרבת המת. באסלם נהגו לקרוא באוזני הגוסס פסוקים מן הקוראן.
ספר המתים הטיבטי נקרא לאזני הגוססים בכדי לשחרר על ידי האזנה את נשמתו : בספר מתארים מה קורה לנשמה מרגע שהאדם מת, עד שהיא מתגלגלת מחדש. (הספר אגב פתוח ונגיש לכולם, מה שמעיד על הגישה כלפי מוות וגסיסה).
מכאן מתגלה הטבע הכפול הגלום בחוויית המוות: ההכרה המדכאת בקיום הסופי של קיומנו הביולוגי והן ההארה לגבי מהותו הטראנסנדנטי והאינסופי.
אך מה קורה בעודנו חיים, בריאים לרב ונושמים לרווחה במידת האפשר? ואם לא רוצים למות בהנחיית הספר אלא רוצים פשוט להרגיש את החיים גם בעת הגסיסה?
התרבות המערבית נוטה להטיל ספק בנחיצות קיומה של התפיסה המסורתית לגבי המוות במערכת הערכים החברתית. יחסה של הרפואה המודרנית לחולים מאובחן בשאיפה מוגזמת להתגבר על המוות בכל האמצעים האפשריים ולהרחיקה. במאבק זה על ההארכה מכנית של החיים בכל מחיר, מעט תשומת לב ניתנת לאופן בו מבלה האדם את ימיו האחרונים. במצב זה מועצמת תחושת הבדידות ותחושת חוסר אונים.
אז למה להמתין עד שהחולי יפגיש בין האדם והמוות?
באופן פשוט ומדויק אפשר ללמוד אודות קיומו של המוות בכל רגע חיי בהתבוננות בטבע. בחורף הטבע דומם יחסית לקיץ ובהתאם לאקלים השורר. הנטייה היא התכנסות פנימה, בין אם לתוך השריון, לתוך האדמה או לתוך הקונכייה. זאת במטרה לשמר האנרגיה ורוח החיים. דממה שמאפיינת את התנועה השקטה שמתרחשת בטבע היא סוג של מוות, אם לדבר בשפת בני האדם. אך היא גם תחילתה של החיים החדשים. היצורים החיים מגנים על עצמם ואוגרים כוחות לקראת האביב.
עקרון ההשלמה מתגלם בתנוחת הגוויה או שוואסנה בפרקטיקה ההינדואיסטית. הגוף מונח סימטרית למשטח שכיבה והתודעה עוסקת בהתבוננות ונשימה.
אם להמיר את הדו-קיום של שני אלמנטים מנוגדים אלה – חיים ומוות/רעש ודממה/התפרצות והתכנסות לחיי היומיום נראה שהתנועה אינה נפסקת לעולם. היא משנה קצב ועוצמה, אך הרצף אינו נפסק. כל יום שאנו קמים בבוקר מתחילים חיים חדשים; הרי לפני זה "מתנו" בתהליך החלימה. בעוצמת רגש חזקה אנחנו קצת מתים, הרי כל אימפולס עצמתי צורך מאתנו אנרגיה אשר לעתים "מכלה" את המשאבים הרגשיים שלנו. שגעון ממית חלקים מאישיותנו וכן ניתוק ממקורות הזנה של הנפש עלול לגרום ל "מוות רוחני". הצרפתים מכנים אורגזמה "מוות קטן" בגלל שהיא מזכירה את התחושה שמרגישים רגע לפני המוות, ההרגשה שהאדם מרגיש כשהוא עוזב את הגוף שלו.
הגישה הטבעית מציעה להשלים עם קיום המוות בכל דבר ויצור חיי. זהו למעשה העיקרון הדאואיסטי של היין והיאנג. היין הסופי מתגלם בחדלון החיים הפיזיים ואילו היאנג בתחילתם ובשיא החיים. יין מתבטא בהרפיה ואילו יאנג בתנועה.
מתוך השלמה זו מתפנה מקום לאבל ולצער אשר חיוניים בקבלה של איבוד אנשים מחיינו, איבוד חלקים שלנו שאולי אינם נחוצים כל כך וכן איבוד הפחד הקיומי.
תמונה של פרידה קאלו, "השולחן הפצוע", La mesa herida

© כל הזכויות שמורות MONADA

כבד מדבר/ת

כבד מדבר/ת

לכל איבר ואיבר בגוף ישנה שפה משלו. התבוננות על כבד בעיניים "סיניות" תסייע להבין אותו יותר טוב.

רפואה סינית איננה מפרידה בין ההיבט הפיזיולוגי לבין היבט פסיכולוגי של האדם. כל איכות פסיכולוגית מקושרת למצב של איזון / אי איזון באיברים שתפקידם הוא לאגור תמציות וכן ולמידת החוזק של איבר זה בעונה המובחנת. כעת, כשהאביב הגיע למחזותינו, אתמקד בכבד (ובעקיפין בבן זוגו כיס המרה).  כיצד הוא מתקשר אתנו, ומה הוא מספר אודות הקשר בין רוח, מש, כעס, חלומות ורוקנרול.

הכבד מדבר מ"הבטן" תרתי משמע: האיבר ממוקם בצד הימני של חלל הבטן, מתחת לסרעפת ומעט מעל כיס המרה. לכן, כשמשהו לא נראה לכבד, עודף טיגון או שומניות במנה של ארוחה"צ למשל, הוא בהחלט עלול להגיב באמצעות כאבי צדדים בבטן, גיהוקים שיהוקים ועליה של מצי המרה. הכבד מתקשר באמצעות הטעם החמצמץ לכן, המרכיבים הבסיסים במנת ניקוי אביב הינם מש, לימון, שמן זית ותפוחים ירוקים.

כבד מדבר הרבה מהבטן באמצעות הרגשות, וכאן הוא מדבר בקול רם.

ברמה הרגשית שמירה על התבניות של חשיבה ואמונות והשחרור מהן מפוקחים על ידי הכבד.מצב של כעס מתמשך מודחק שלא מוצא את ביטויו בחוץ- כבד ירים צעקה, צליל המשויך לתנועת האיבר. הרי הוא זה שאחראי על ניקיון מרעלים המצטברים בגוף הן ברמה הפיזית הן ברמה הרגשית. לכן, הצטברות של כעס מעכבת תהליכים טבעיים בגוף ואילו שחרור מכעס מסייע ומקדם את התהליכים הללו. לכן, כבד עמוס מתחים וכעסים יבטא את עצמו דרך שינויים במצבי רוח, דימומים מהאף, טיניטוס, חשיבה מעורפלת ומפוזרת והיעדר תחושת וויטאליות בגוף.

כיוון שתנועת הכבד מדומה לצמיחת העצים ובקיעת הצמח מתוך האדמה היא מאופיינת בהתפרצות ״עדינה״. יש בתנועה זו מתח של עלייה והתפשטות, מלמטה כלפי מעלה ומבפנים כלפי חוץ. התנועה היא דינמית וספירלית כלפי  מעלה לכמה כיוונים במטרה להניע דם במרחב ללא הגבלה, כמו הרוח. לכן, במצב של פריחה אביבית ורוח מזרחית במצב של הכבד יאותת אודות חוסר איזון באמצעות אלרגיות, פריחות וגרד נודדים בגוף.

לכבד שלושה תפקידים עיקריים: וסקולרי (במחזור הדם), מטבולי (בחילוף חומרים) והפרשתי.

מכאן הכבד מדבר דרך הדמעות, דרך הסימפטומים המשויכים לזרימת הדם, הפרשות הגוף, וווסת חודשית. היעדר יכולת לבכות מקושרת לחסימה רגשית הנובעת מכבד "עצור" ושחרורו מכבלי תבניות מנטליות ורגשיות תסייע לחיים רגשיים מלאים יותר. כיוון שזהו איבר אחראי על זרימת הדם בגוף, זהו אחד האיברים המרכזיים שיש לתמוך בתקופת ההיריון והווסת החודשית.

כאשר הכבד לא מרוצה במצב של היעדר איזון הוא ידבר  באמצעות צריבה או יובש בעיניים ובציפורניים שכן מצבו האנרגטי של איבר מתבטא ברקמות הללו. באותה מידה הן היובש בגידים וברצועות.

דיכוי והיעדר מימוש רצונות ודחפים לאורך השנים יגרמו לתסכולים ולכבד מותש עייף ועצבני. ואז הוא עלול להגיב באמצעות מצבים רגשיים קיצוניים, מיגרנות קטלניות, אינסומניה.

כבד מדבר באמצעות חלומות. מהות החלומות, מקורה בהיבט אנרגטי נפשי המאוכסן בכבד. כמו כן, הפרעות שינה שמתרחשות בין השעות 01-03 או בין השעות 23:00 -1 בלילה וסיוטים משויכים לחוסר איזון באיברים כבד וכיס המרה שכן אלה שעות השיא הפעילות האנרגטית של האיברים הללו .

מכאן, תקשורת בין הגוף הפיזי לבין שפת הנפש משמעותי עבור התפקוד התקין של הכבד.

הקשבה לכבד תסייע בתכנון  מהלך חיים עתידי, למצוא כיוון ודרך בהסתמך על איסוף מידע על סמך ניסיון העבר שלנו. ואילו באמצעות פיתוח האינטואיציה והקשבה לחלקים הלא מודעים  תפתח צוהר ל"מחסנים" חשוכים של הנפש. שם, למעשה, מוכל מידע בלתי מסונן ובלי מומשג שטמון בנו. מכאן, ניתן לבחון מושגים כגון "התפתחות" ו"צמיחה" המסומלים על ידי העץ שצומח בטבע בראיה שמקושרת למציאות היומיומית והאישית של כל אחד ואחת.  הרי אין עץ הרוצה להידמות אחד למשנהו – רצון זה קיים בבני אדם ובחוסר מוכנות להעריך ניסיון חיים וידע אישי שנצברו בנתיבי החיים.

אז מה בגדול הכבד רוצה ועל מה הוא מדבר?

נראה שהכבד רוצה חופש פעולה תוך ביצוע התפקידים שהוא אמור לבצע במקצב מסודר– אחסון, שמירה והזנה. בכדי לסייע לו רצוי לא להפריע לפעולתו. משמע, ליצור תנאים בהם תנועתו לא תתקע, שכן תקיעות זו תשפיע על מבנה רגשי, גופני ואנרגטי. תקיעות משוחררות על ידי תנועה. אך כיוון שאין כבד זהה לשני כך גם מהות התנועה יהיה שונה, בהתאם ליכולת ורצון הפרט. לא כולם חייבים שיעורי בלט ואירובי בשביל לשחרר כבד תקוע – לעתים הליכה מתונה על שפת הים תבצע עבודה יעילה יותר.

באותה מידה לצעוק אל עצים תסייע יותר מאשר לצעוק על בני/בנות הבית. זה אף יכול לשפר מערכות יחסים. לעצים יש תקשורת משלהם, כך שצעקות לא ממש יפריעו לסדר היום שלהם.

לא חייבים לעזוב עבודה אהובה קיימת ולחפש בכל מחיר נגנים ללהקת רוקנרול שתמיד כביכול רצית להקים. לפעמים הכבד פשוט רוצה להישמע ואז שירה סביב מדורה  או בהרכב אינטימי תספיק לו. גם לשיר במקלחת אחרי יום ארוך של עבודה.

הכבד לא מתעניין בתיוגים חברתיים, שמירה על ״פרות קדושות״, חוקים ובחיקויים של סלבס. הוא רוצה להיות האחד והמיוחד בשבילך ולסייע לנוע בחופשיות ונינוחות על פני האדמה שלך.

זוהי יצירתיות יומיומית כנה ואמיתית.

הרי אין לאף אחד אחר העבר, ההווה והעתיד שלך. לכל אחד/ת יש את שלו/ה. משמע, הקשבה לכבד ושמירה על האיזון שלו תסייע בבניה ויצירה אגו בריא ומספיק חזק כדי לעמוד במהלומות החיים ומקביל לוותר ולתת מקום לחמלה לפגיעות האנושית. לגלות גמישות של הטבע האנושי.

כך שכבד בהחלט מדבר ומתקשר. יש לנו בחירה אם להשתיק אותו או להקשיב לו.

מבט פנימה לטבע של האיבר ויחסים בין האיברים מאפשר להגדיל את המודעות לגופינו ורגשותינו. מודעות לקשר גופנפש מגלה מהן דרכי התמודדות מול קונפליקטים וחוסר איזון בחיינו. ידיעה זו מאפשרת לשחרר בעדינות מצבים “תקועים” שנראו כחסרי מוצא.

לגוף סיבות משלו.

ניקוי אביב שמח.

להעמיק ולצלול לעולם החלומות בעיניים סיניות – מכאן.

להתבוננות רב ממדית על הכבד: http://www.shutterstock.com/s/liver+anatomy/search.html?page=1&inline=53224126

חשוב למצוא את הכרית המתאימה

חשוב למצוא כרית מתאימה: לא דקה עבה, לא רכה מדי ולא קשה מדי. אני מחפשת כרית מתאימה בכל הבית ובסופו של דבר מתיישבת על שטיחון בעובי של כחמש סנטימטר. זה חשוב כי לזמן ממושך זוהי הקרקע שנותנת לי תמיכה. אני משכלת רגליים, כאשר כל אחת מכפות הרגליים מונחת על הירך הנגדית ובודקת שהישיבה נוחה לי. האגן לא נוטה קדימה מדי או אחורה, בודקת שהתנוחה שלי יציבה היום. מעיפה מבט פנימה לתוך עמוד השדרה, עוברת חוליה, חוליה. האם הוא מוכן להחזיק אותי היום או שהוא זקוק לקצת  מנוחה מנשיאת גופי.

אני נועלת את ביתי ומתחילה לצעוד לעבר המדרגות שמובילות אותי לרחוב. שמה לב לחיכוך של העקב עם המדרכה, אצבעות כף הרגל מגששות את דרכן בתוך הנעל הסגורה עד שהן מחליטות כי נוח להן. רגל ימין ואחריה רגל שמאל. אני מרגיה טיפות מים שמרטיבות את פניי, האוויר ספוג בריח גשם ואז הוא מתחיל לרדת. נזכרת איך נרטבתי פעם כשרצתי יחפה בגשם קיצי ונוצרת שרשרת אסוציאציות שלמה שאינה קשורה לחוויית המציאות של "כאן ועכשיו". למרות שהיא נעימה לי עד מאוד. קצב ההליכה משתנה בהתאם לתנועת המחשבות שסוחפת אותן. אני בקושי שמה לב איך מכונית  חותכת משמאל בחניה שאני חוצה אותה. הסתכלתי על הנהגת: היא מדברת בנייד ולא ממש רואה אותי. מבטה מופנה לעבר פחי האשפה המלאים. טרם רוקנו אותם. אני נעצרת לרגע ומבינה שאני מלאה בתחושות ומידע חושי שאינני זקוקה להם. כיוון שאינני עובדת עירייה, אני לא מחכה לתזמון כלשהו לרוקן פחי האשפה החושיים שלי ובוחרת לעשות זאת עכשיו. אני מאיטה את קצב ההליכה היות ואני עדיין צריכה להספיק לפגישה ואינני רוצה לעצור, מתבוננות בכפות רגליי תוך כדי הליכה, בודקת כי הנשימה שלי מלאה שמה לי כי קריר עכשיו ולא קיץ בכלל, הגשם הזה לא דומה לגשם מהזיכרון ואז ממשיכה בדרכי.

זמן ארוחה. אני מכניסה לצלחת כמה שהיא מסוגלת להכיל. שמה אוכל על המזלג ומכניסה לפה. לועסת את מה שיש על המזלג ומתכוננת לביס הבא. האם אני באמת רוצה את הביס הזה? בודקת מה יש לנשימה שלי להגיד על כך. האם כבד לי או שאני מסוגלת לעוד אחת ואפילו רוצה?

אני כועסת. ברקים ורעמים מים גועשים ואש שורפת את יערות הכרמל של לבי. אני לא מסוגלת לנשום, הסרעפת שמפריד בין בית החזה לחלל הבטן נסתמה מרב האש שעולה. הבטן מתחילה לנשום וכך אני מגששת באפילה אחר מעברי אוויר חופשיים לנשימה. כאשר אני מוצאת אותם הנשימה מוסדרת ושב הקשר בין מעלה ומטה, השמיים והארץ. החמצן מגיע למוח ואני מסוגלת לחשוב בבהירות. נוצר ריחוק בין סימן עצבי שנוצר בעקבות הפירוש של המציאות לבין התודעה המזוככת והשקטה. אני מסוגלת להרהר ולהחליט האם עליי לפעול או להמתין. נוצר רגע של תבונה.

ארבעה מצבים/פעולות יומיומיות: ישיבה הליכה אכילה רגש. ההבדל בין הפעולה ה"רגילה" כפי שהיא מוכרת לבין פעולות כפי שתוארו להלן נעוץ בתשומת הלב מודעת שהיא בּוֹנְנוּת. זהו מושג שנקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית תמורת מדיטציה. מילה בוננות קשורה למילה התבוננות שהינו שילוב של הסתכלות והבנה, שכן מדיטציה היא תרגול של התבוננות פנימית.

ישנם הרבה מיתוסים ודעות סביב תרגול בּוֹנְנוּת. כי מדיטציה הינה כמו הנשימה פשוטה וקלה ליישום, כי תרגול המדיטציה יוצר ריחוק מהמציאות היומיומית, כי יש צורך בזמן מיוחד וטקסים מיוחדים לשם, כי סוג אחד של תרגול המדיטציה מתאים לכולם/ן עוד ועוד.

אז למה  ולמי זה טוב בכלל?

יכול להיות שבאמת לא כדאי.

התרגול לא מקל על החיים בשלבים הראשונים ולא הופך אותם לשנטי ואף לא לבנטי.

אנשים שעברו טראומה  וטרם חוו תהליך טיפולי רגשי ייתכן ויצטרכו תמיכה ויעוץ מקצועי מעמיק בנוגע לתרגול של התבוננות הפנימית.

הניסיון האישי שלי של עשר שנות תרגול שהינו טיפה באוקיינוס מראה כי הן הנשימה המושכלת איננה מובנת מאלה הן  הבּוֹנְנוּת אינה ניתנת בקלות באותה מידה. בבית ספר לא מלמדים בדרך כלל כיצד לשים לב לתחושות גופינו או כיצד לקשר בין רגש לשכל. לאנשים ישנו אופי שונה ומצבי "דליקה" שונים. מצאתי כי עבורי בּוֹנְנוּת מקרבת בין התחושות הפיזיולוגיות לרגשיות ופותחת צוהר ל-ספק בנחיצות הכעס או תסכול או זעם ברגע הנתון. ספק זה מאפשר נגישות לראיה מאוזנת של המצב ועל כן מסייע בקשר הבין אישי ולתקשורת יעילה ומאוזנת יותר עם הסביבה.

ישנם אנשים שאינם זקוקים לתשומת לב ממוקדת בכדי להגיע לקשר שכזו או שאינם מעוניינים בכך.

אותי תמיד סיקרן ממה מורכב עולמי הפנימי ומה קורה לי שם בפנים שגורם לי להתפוצץ מרב שמחה או כעס. כיצד ניתן ליצור סדר בתוך מבוך מחשבתי. עם השנים הבנתי שהרבה החלטות מונעות על די הרגש ולאו דווקא על החלטה רציונלית שמורכבת מניתוח תרשים: סיבה/תוצאה רווח/הפסד. לא כל ההחלטות אבל מספיק כדי להסב את תשומת לבי. כיוון שאינני מוכנה לוותר על המרכיב הרגשי בחיי נראה לי נכון לבחון את הבית שאני נושאת עמי  ביומיום- את גופי -שכן אני זו שמחזיקה את מפתחות לדלת. ההתמקדות בשפת גוף בזמן הבוננות עוזרת לי לפענח  מלכודות שהרגש הרבה פעמים מציב לתודעה  ולהגיע לאיזון הפנימי במצבים שדורשים את התערבותי, בין אם בהחלטה אישית או מקצועית. שכן כאשר הנפש מעוגנת ומאוחסנת בלב שקט נשמר האיזון הרגשי.

שכן חשוב למצוא כרית מתאימה: לא דקה מדי, לא עבה מדי, לא רכה מדי ולא קשה מדי.

מספיק טובה ויציבה לאחסון  הישבן והלב.

©Monada

עוד פתק

באגדה על לכלוכית תמיד הטריד אותי פרט אחד:מעולם לא הבנתי את חשיבות האיומה של הפיכת הכרכרה לדלעת. שאלתי את מי שהקריא לי את האגדה, ואחר כך  את עצמי: מדוע הקוסמת איימה על לכלוכית להזדרז שמא הכרכרה תהפוך לדלעת? מה נורא בזה? ראשית – אפשר ללכת ברגל. שנית- מדלעת אפשר להכין מלא מאכלים טעימים. שלישית- היא סתם חמודה להפליא ולא נראית מזיקה.

בקיצור- דלעת הינו משאב פוטנציאלי מפני עצמו. אם רואים אותה באור שכזה.

אך בשיח התרבותי המערבי זהו משאב חבוי, נסתר וגם הועמד לדין ללא אפשרות להגנה עצמית: הכרכרה לא אמורה להפוך לדלעת בשום פנים ואופן, זהו סימן להפגת הקסם שהקוסמת הטובה והנדיבה מעניקה ללכלוכית. האשליה לגבי החיים הטובים מתנפצת ברגע שהדלעת הופכת למרכז העניינים והכרכרה המלכותית נעלמת. דלעת, שמשויכת לאדמה, לקרקע, למשהו ארצי ודי מלוכלך – מועמדת בניגוד לעולם הקוסם של המלכים, הנסיכים והפיות. עולם נכסף אליו לכלוכית שואפת להשתייך בכל מחיר. אז מה הבעיה עם זה?

בכדי לענות על השאלה ברצוני לנטוש לרגע את עולם הספרותי של האגדות ולעבור למדיניות הממשלתית בת זמננו.

בשנה האחרונה משרד הבריאות נתן הנחיה לשלוח מכתבים לבתים בהם ישנם ילדים בגילאי התבגרות. במכתבים ישנה הצעה לקבל סדנא שמעבירה דיאטנית מטעם קופת חולים במחיר משתלם. הסדנא מיועדת לילדים בגיל ההתבגרות וגם להוריהם בשאיפה לעבוד על הדרכים בהם ניתן להגיע למשקל הרצוי (?), למנוע מצב של משקל יתר (?) ולפקח על התזונה (על ידי ספירת הערך התזונתי של המאכלים השונים וכמות קלוריות)..

ייתכן וישנם אנשים שירימו גבה וישאלו בדיוק כמוני בעניין הדלעת: אז מה הבעיה?

הבעיה מתחילה במטרה שמציב משרד הבריאות (כולל השקעת משאבים כלכליים לא מעטים). בדומה לסנדקית או הפיה הטובה, משרד הבריאות מציב אג'נדה במודעות של הורים והילדים – משקל יתר של הילדים. הורים והילדים מגויסים להשיג כמה מטרות:  א. להתמקד משקל  ב. להירתם למשימה הלאומית וללכת לספור קלוריות של ילדיהם ולתכנת בהתאם את הילדים למשקל הרצוי. ואילו הדרך המומלצת לעשות זאת אינה מסתכמת בלהכיר את הנטיות הטבעיות של הילדים (ושל ההורים, הרי אף אחד לא לימד גם אותם), אלא על ידי סוג של מישטור תזונתי.

למה ולמי זה טוב?

נכתבה כמות אדירה של ספרות ביקורתית על שבריריות של דימוי גוף בקרב המתבגרים, נערכו כמויות של מחקרים לגבי אנורקסיה ובולימיה- מחלות של המאה שלנו (עדיין) וצורך בגישה בריאה ושפויה לגבי התזונה; נוסדו חוגים שלמים באוניברסיטאות שמטרתם להכין למודעות "מתקדמת יותר" בתמורה לשכר לימוד המוצע…

אך עדיין –

קיימת הגדרה שולטת של המשקל הרצוי אשר הוגדרה על ידי גוף חיצוני שמעולם לא הכיר את הילד/ה שלך, שבכלל לא מכיר את תרבות האוכל ממנה הגעת ולא קשור למציאות חייך

רזון עדיין נמצא כצורה הרצויה של הגוף בקרב המתבגרים וכן מקבל עידוד על ידי ההורים

בני/נות נוער עדיין פונים ל"דיאטות חסה" כאמצעי להוריד משקל ולהגיע למשקל הרצוי (למרות שהם בעצמם לא ממש יודעים מהו. מה שחשוב – זהו הרזון)

רופא בחלוק לבן בקושי מסתכל על מי שנמצא/ת מולו קובע שהיא/הוא נמצאים בקטגוריה של "משקל יתר" (מה נועדה לרפא בדיוק אותה הפעולה מלבד לעורר רגשות אשם?)

פרקטיקות לתרגול איזון פנימי כגון יוגה הופכים לשיטה הרזיה (דרך יצירת איזון פנימי המקשרת רוח-גוף-נפש במקור)

תחת הקטגוריה "רפואה הוליסטית" מפתחים התמחויות שמכוונות להגיע להרזיה אסתטית גרידא (רפואה הוליסטית במהותה נועדה לאזן וליצור קשר גוף-נפש מחודש)

משמע

המודעות עדיין נמצאת שבויה בקסמה של הסנדקית. המסרים ממשכים למשטר את הגוף (ולסמם את הנפש בהתאם), חרף ולמרות הנאורות המקודמת במוסדות להשכלה הגבוהה. זהו מישטור שיונקים עם "חלב האם", תרתי משמע.

אז מה מציעה "דרך הדלעת"?

לבחון היטב מה הנטייה הטבעית לתזונה האישית. מה מקרב  לקרקע  וגורם להיות מחובר לאדמה האישית שלך. לבחון מאיזה מאכלים אפשר להימנע ואילו מאכלים שהם must. מה הפרופורציה הנכונה של מתוק ומה של מלוח? מה מקום הטעמים בתזונה? מה הטעם המועדף? מה כדאי לאכל בחורף ומה בקיץ? מה משמעות הקליפה עבור פרי או ירק מסוים? כיצד ניתן לנצל את כל החלקים של הפרות והירקות לבישול והזנה?

האם ישנם מאכלים שמעוררים סלידה ? ומה ניתן לצרוך במקום? מה האפשרויות הכלכליות של ההורים? כיצד ניתן לתכנן תקציב הקניות בהתאם? מה המסורת התזונתית? איזה פרי באמת נותן אנרגיה לגוף כאשר הילד/ה  עוסק/ת בספורט?

ועוד ועוד

הדלעת מציעה  להקשיב למה שמתרחש בתוך הגוף. מה קורה כשאני עצבני/ת – חייב/ת לטרוף חצי מהמקרר או מכריז/ה על שביתת רעב? מה השלכות של זה? אולי ניתן למנוע? בגדול – להקשיב לכאוס הפנימי ולסדר את תכולתו באופן שמתאים לפנימיות של הילד/ה.

הקשבה איננה קלה. התהליך אינו פשוט.

אך אם כבר החל השיח הממשלתי אשר חודר לבתים פרטיים של המשפחות אולי יש סיכוי להפוך את השיח לפורה ומשחרר יותר.אולי, אלה החיים הטובים שמקשרים אותנו למציאות כפי שהיא, עם הקשיים והמגבלות אך עם משאבים פוטנציאלים שהם בהישג ידינו. ללא צורך בקסמים. אולי אז יישברו המיתוסים לגבי ה"גוף המושלם", כי פשוט לא יהיה צורך בהם ובהשגתו. הרי אם עוסקים בתכולה הפנימית – תכולתם של אחרים מפסיקה להדאיג כל כך….

דלעת היא פרי שצומח. כאשר חוצים אותה לשנים נחשפים המשאבים שלה- המילוי והגרעינים עשירים בויטמינים ומינרלים, מהם ניתן לבשל וגם לשתול פרות חדשים.יש בה את כל מה שהיא צריכה בכדי להמשיך להתקיים ולהזין אחרים. היא רק זקוקה להזדמנות לצמוח.

כך גם אנחנו.

פתקה על המקרר

בגיל 4 נורא אהבתי מרקים (אהבה שנמשכת גם כיום) ועשיתי מסחרה עם שותפיי לפשע בגן ילדים – החלפתי מרקים שלהם בתמורה למנה העיקרית שלי. כשהגננות גילו את הפשע  הנורא שלי  נעלו אותי בחדר חשוך והשאירו אותי בגפי עד שלא אספו אותי מהגן. (אינני מתכוונת לפרט באיזו מדינה זה קרה כיוון שבגן אחר התנהלות זו לא התרחשה. כך שהשערות בדבר משטרים דיקטטורים לא במקומן במקרה זה וגם זאת לא הנקודה).

התעקשתי לעזוב את הגן הזה כי משום מה בגיל 4 היה לי ברור שאני לא מתכוונת להרגיש אשמה על האוכל שאני רוצה לאכל.

גם כעת לא ברור מדוע "מגייסים" אנשים לאכל בצורה שאולי אינה נכונה עבורם על ידי יצירת רגשות אשם.  כאשר ה"גיוס" הינו בלתי פורמאלי בעליל, מן תעמולה חברתית שמעבירה מסרים לגבי טבע האדם בהתבסס על מה שהוא/היא אוכל/ת..

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המגמה של תעמולה בעד תזונה טבעונית וצמחונית שכוללת מערך הנחות לגבי אורח חיים, השקפת עולם ודרגות מוסר המקשרות בין סוג התזונה לבין סוג של בן /בת אדם.

תזונה נהפכת למושג פוליטי ובהתאם לכך נקבעים תיוגים חברתיים, סטטוסים, שיוכיים לקבוצות.

סוגי מאכלים טובים, מוכרים ואיכותיים מקבלים תוויות של "Go v****"  הופכים למקובלים ועולים במחיר בהתאם (כן, קינואה, מש ואורז מלא התקיימו לפני שנולדה תווית זו). אנשים שמגיעים לקבל הנחיה תזונתית חוששים להודות בכך שהם אינם טבעונים ואף אינם צמחוניים (וכן, הם ממשיכים לאכל בשר כך שהמטרה גם מתפספסת).

מתבגרים/ות שמבנים לעצמם העדפות, אורח חיים וגישה לחיים מאמצים תזונה שאינה הולמת את המצב הבריאותי ואת מערך ההורמונאלי ובכך מסכנים את עצמם.

וזה מדאיג אותי.

המגמה לאכל אוכל בריא והעלת מודעות לגבי חשיבות ערך חיי בעלי חיים משמעותית ועושה טוב. יחד עם זאת, צורות מסויימות של העברת מסרים הומאניים כביכול לעתים מתבססת על תעמולה חסרת פרופורציה שממעיטה ערך חיי אדם (וכן, יש לכך ערך).

כמו כן, היא פותחת צוהר לאנשים שהינם בתהליך של התבגרות אופציה להתגייס בקלות למשהו שאינו בהכרח  בריא להם בשל סיסמאות שבעיקרן הומאניות, הרי אף אחד לא  להיראות פושע כשהוא אוכל סטייק או עוף בגריל.

לא קיים אורח חיים בריא אחיד לכולם.

טבעונות לא מתאימה לכולם וגם צמחונות לא, גם אכילת בשר לא. במבט יותר ממוקד ישנם סוגי אוכל שלא מתאימים לכולם. בכדי להבין זאת רצוי לבדוק  עם עצמך בעיקר (ועם סיוע מקצועי  אם רוצים) מה מתאים ומה לא.

הדבקתי פתק על המקרר הווירטואלי כתזכורת בעיקר על כך שרגשות אשם אינם מועילים ואף מזיקים בהעברת מסר חברתי כלשהו.

כתזכורת על כך שתזונה (אוי וואי!) הינו קודם נושא אישי (כל אחד חיי עם הקיבה שלו) ואחר כך אולי פוליטי וחברתי. תינוק אינו נולד עם מחשבה על מה נכון לאכל ומה לא. הוא פשוט רוצה לאכל. כל מה שקורה לאחר מכן חלק מתהליך החברות שהוא עובר ביחס לסביבה שלו. ועל הליך זה אפשר לקחת אחריות ובלי רגשות אשם.

בתאבון

ימים שקטים.

—